צור קשר  |  כניסה למשתמש רשום  |  ארועים  |  הודעות אירגונים  
 חוזר ומעלה את פרשת מלחמת הלבנון השניה וייצוגה בספרות. 
22:45 (07/06/09) הלל וייס

  קדם לו חברו מיכאל שיינפלד בסיפור בא מלבנון  שהצמיד לסיפורו זה את ספרו הראשון "בכל מקום שהם" 2002 הכולל סיפורים קצרים על הויי החייל הסדיר הדתי בן ישיבת ההסדר ביחידות הביינישים. עם פרוץ המבצע בעזה מן הראוי לסמן חשבון נפש כולל של היחס שבין הספרות והמציאות ומקומו של החייל הציוני- דתי.   מלבנון ועד עזה - כלה ונחרצה [1]    החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית.       הלל ויס   תגובות  סופרים צעירים ביצירות ספרות  ומחוצה להן [2] על מלחמות לבנון הראשונה והשניה   הן  שלב נוסף ברלפקסיה הספרותית המשתקפת במסכת היצירות העבריות  העוסקות  בספרות המלחמה  החל משרות בצבאות זרים במלחמת  העולם הראשונה, בתקופת המנדט, במחתרות   ועד קום המדינה  ובעיקר  בפרק הצברי- ישראלי שלה, הפרק שכתבו צעירים בעיקר מאז ערב מלחמת השחרור בהתגבשם  לחטיבת ספרות  דורית הידועה כ"דור בארץ" [3] .  ואומנם  בספרות מלחמת  השחרור[4] הישראלית ומבואיה  [5]  נמצאת אותה בעייתיות הכרוכה בהתהוות הצבאיות העברית משחר הציונות כבת הפוגרומים [6], כפי שהיא משתקפת בספרה של אניטה שפירא חרב היונה [7] המעמיד ומנתח שני אתוסים יהודיים-עבריים מתחרים ומתנגשים. האחד הוא האתוס הדיפנסיבי- אתוס ההגנה והשלום המזוהה עם  דימוי ה'יונה' [8] והשני הוא האתוס  הניצי, אתוס  החרב, האתוס האופנסיבי. הפולמוסים סביב הנושא לא היו רק פילוסופיים ואידיאולוגיים כמו הפולמוסים שבין אחד העם [אשר גינצברג 1927-1856 ] שדגל במוסר הלאומי כביטוי של רדיפת שלום והסתלקות משפיכות דמים לעומת מ"י ברדיצ'בסקי  1865 -1921 ומחנהו שראה ביחס היהודי לטבע  ביטוי של קרבה בריאה לדם ולאדמה, ביטוי למיתוס הלוחם. האתוסים והמיתוסים הללו נרקמו בדם ובעלילות הגבורה תוך הכחשתן כמו בפרשת יוסף טרומפלדור  [9] קשורים בריתמוס של שינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות הלאומיים הטיפוסיים ובלבולם מחדש. הדפוס הנחשבת לגלותי, קידוש השם, קבלת הדין וצידוקו ללא פעולה פיסית, בוודאי לא מאורגנת, אלא הליכה "כצאן לטבח" זאת, לעומת הדפוס שנחשב לייחודי  לדור הצברים ואבותיהם בארץ ישראל. לרדוף את האויב ולהשיגו בבסיסיו באמצעות כוח צבאי ייעודי. שני המיתוסים הללו מוכחשים מתוכם ומכילים בתוכם את סתירתם ואין כאן המקום להאריך מלבד בשתי אילוסטראציות טקסטואליות מתוך הרומן 'שירה' של עגנון שייטיבו להאיר את הדילמות המרומזות.   האחת המציינת התרחקות היהודי מהדם באמצעות חוקי התורה לצד חייו בגולה ותרומת הנורמות ההלכתיות כביכול לגלותיות היהודי הירא מן הדם.    היה שם רופא אחד מילידי קוקז מבני בניהם של היהודים ההרריים שהיו מזויינים בכלי זין כבני חורין ולא ידעו עול גלות. שאל הרופא את הבחור מפני מה אין אתה אוכל מן הלטקי"ס? וכי לא טעימים הם? לא התבייש הבחור והשיב מפני שנעשו בשומן אווזים שלא נשחטו כדת. אמר הרופא, כל הגלות באה מבשר כשר. אילולי שהיהודים מעמידים להם אדם מיוחד לשחיטת בשר היו הכל שוחטים ולא היו מתייראין מפני קורט דם ולא היו נמנעים מלהגן על עצמם בחרב ולא היו הגויים מעיזים להרוג בהם. אבל היהודים חוששים משום שפיכות דמים ונותנים את עצמם לשחוט, מוטב להם שישפך דמם ולא שישפכו הם דם שונאיהם מבקשי נפשם, משום מה, משום שלא הורגלו לשחוט אפילו יונה.                                  שירה, 306   השניה, היאלצותו של היהודי ללמוד ולהסיק בעל כורחו כי אין די בהגנה אלא יש לתקוף את האויב. הקטע הבא מתאר את התפתחות הפוגרומים מרציחות נסתרות לרציחות גלויות ופומביות ותרומתן לשינוי דפוסי ההתנהגות הלאומיים. למעבר היהודי ממצב העלה הנידף שאינו משיב מלחמה לחיק רודפיו לתוקפנות הנובעת מתהליך הצבאיות שעובר על היהודי בציון. המעבר  מדיפנסיבות לאופנסיביות[10]     אותו היום אמר לו הגוי לחלבן, יהודי תן לי את ראשך ואנסה בו את כחו של גרזני. צחק בו היהודי. הניף הגוי את הגרזן ושיסע בו ראשו של החלבן. עד שהכל מסיחין במעשה החלבן באה מעשה המילדת. מעשה במילדת יהודית שנקראה אצל אדונית אחת לכפר ולא חזרה. ביקשוה ולא מצאוה. אחר ימים נישאה האדונית לאדון אחד. הביאה פועלים לשפץ את ארמונה. יום אחד נכנסו למרתף לפשפש שם. מצאו חבית מלאה דבש. פתחו את החבית ומצאו בה גופה של אשה. הכירו שהיא היא המילדת שנתעלמה. עד שהכל מסיחין במעשה המילדת באה מעשה אותה המשפחה של תשע נפשות שמצאו את כולם הרוגים. כל הרוגי ישראל בסתר נהרגו וכל אדם בין יהודי בין גוי נצטער על דמם, בפתאום בא מעשה קישינוב  שנהרגו יהודים בגלוי. מכאן ואילך כאילו הותר דמם של ישראל והתחילו הפוגרומים נעשים רווחים. ועדיין הרציחות נמשכות והולכות ואין קץ לפורעניות שבאו על העולם ומכולן נטלו ישראל חלק בראש. בורח יהודי ממקום שהצרות מצויות שם, הצרות רודפות אחריו לכל מקום שהוא הולך שם. ואפילו כאן במקום חיותו אינן מניחות ממנו. מה יעשה אדם ולא יהרג? מקצת ממה שצריכין לעשות ההגנה עושה, שמלמדת אותנו לעמוד על נפשנו ולהגן על קנייננו ולעצור בידי אויבינו מלכלותנו. לנקום נקם לא ביקש, לכבוש את הפורעניות ביקש. כבר מיד לאחר שעלה לארץ כתב עצמו בהגנה ולכל מקום שהוא משתלח הוא הולך ואינו חושש לגופו ואינו מונע את רגליו ממקום הסכנה. אבל שיטת ההגנה צריכה עיון, שמגנת ומצלת ואינה תוקפת, וכל זמן שאינה תוקפת ידו של האויב על העליונה, שאם הרג הרג ואם לא עלתה בידו להרוג מה הפסיד, מבריחים אותו ואין פוגעים בו. אם כן מעורערת היא ההגנה. אבל אם היינו מראים לאויבים שאם אנו רוצים אף אנו יכולים לעשות כמותם לא היו להוטים כל כך אחר דמנו ונמצאים אנו מונעים שפיכת דם ישראל. כל זמן שלא נתברר לערבים שאין דם ישראל הפקר צריכים לנהוג בהם דין הבא להרגך השכם להרגו.   לא מתוך שיחתה של תמרה הגיע טגליכט למה שהגיע. כבר כמה פעמים קודם לכן כשהיה עומד יחידי בלילות במקור חיים או בבית ישראל או בשכונה אחרת של יהודים לשמור עליה היה מהרהר בלבו יפה אנו עושים שאנו שומרים על השכונה, יפה מזה לקדם את האויב עד שלא בא.                                                                                                                                           שם, 311     ההנחה יידועה היא  שיצירות ספרות חושפות מעמקים של  קונפליקטים לא מודעים ובלתי פתורים ובפרט רומנים.[11]  ושביצירות ספרות יש פרוגנוזות "נבואות" המקדימות את זמנן. להוותי מצאתי כבר בתחילת דרכי המחקרית   שישנה בספרות הישראלית סלידה ממושג הגבורה ובסופו של דבר רתיעה ובריחה מהצבאיות. זו לא הייתה הנחת היסוד שלי כאשר התחלתי להתעניין בתמימות ובאקראיות בנושא.  דימיתי שבסיפורת יש הרבה סיפורי גבורה  ולא מצאתי למעשה אפילו אחד ללא ביקורת נוקבת או שלילה מוחלטת.  ב 1972 כתבתי את ספרי "דיוקן הלוחם" - על גיבורים וגבורה בסיפורת של העשור האחרון שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטה בר-אילן אחרי מלחמת יום הכיפורים ב 1975 . הספר צפה את מחדל מלחמת יום הכיפורים מבחינת האופק  המנטלי של החיילים ומפקדיהם כפי שהוא ניכר בספרות שנות השישים.[עמוס, עוז,יהושוע, אורפז, יזהר, שמיר]  ניתן להיווכח לא רק בספרות כיצד הצעירים שנצחו במלחמת ששת הימים בשרו בעדינותם ובהכחשת הגבורה שלהם את סיכול ייצר הנצחון כייעוד הצבא.   החייל אינו חש  בכל יישותו כי הצדק עמו הוא הופך לכובש זר  ולשופך דמים.     הספרות הישראלית הצברית וזו שנספחה לה היא בעיקרה ספרות אנטי צה"'לית ואנטי מלחמתית. היהודי – הישראלי מאופיין בספרות הישראלית  כרשע, רוצח, שפל וגזלן. על אחת כמה החיל  ואילו הערבי הוא "האחר" הידוע שהוא תמיד הנרדף והצודק.  הסופרים המפורסמים נחשבים  נושאי הדגל של המהלך, זוכים ליוקרה רבה בכל האליטות ומכתיבים את הטון גם באמנויות האחרות ובתקשורת וגם בחשיבה הצבאית. הללו  תרמו תרומות מכריעות לשיבוש התודעה הלאומית. בספרו הציוני מאוד של הרמטכ"ל לשעבר משה [בוגי] יעלון "דרך קצרה ארוכה" הוא מצטט בהערצה ובהתבטלות  מתוך מאמרו של דוד גרוסמן "תנועה בתוך הריק" שנתפרסם מיד לאחר דו"ח וינוגרד על כשלי מלחמת לבנון השניה והקורא למדינת ישראל לברוא  עצמה מחדש. מלבד הגיבוב והמלל הגרוסמני הטיפוסי,  מאמר זה במיוחד  זכה לגינוי נמרץ מחבריו בשמאל, שחששו שגרוסמן אכן מגלה וירוסים ציוניים שאותם זיהה בטעות בוגי. הקטע שבוגי יעלון מצטט, התומך לכאורה בשיטתו הציונית כך בעמ'  276  של ספרו. אך גרוסמן אינו מובן לבוגי אלא במלל החיצוני בלבד:   גרוסמן: "נראה כי תש כחו של מה שהזניק את ישראל לדרכה בראשיתה; הרעיון והתעוזה, האמונה בעצמה, במטרות שלה ובערכיה, המשאלה ליצור כאן מקום שלא רק ייתן מקלט ליהודים, אלא יצליח להעביר את הייחוד שבקיום היהודי אל תוך מסגרת מדינית אזרחית מודרנית. כעת,  שישים שנה אחרי הקמתה, ישראל חייבת לנסח תכנים שיתדלקו מחדש את הזינוק הזה". אך מה הם אותם תכנים אזרחיים מודרניים? הרמטכ"ל לשעבר  אינו יכול להעלות  על דעתו להיכן לוקחת את צבאו  ה'אשה הבורחת מבשורה", יחד  עם נשות וואטש שגרוסמן חבר אליהן במחסומים.   גרוסמן מתכוון למדינה נאורה , מדינת כל אזרחיה ובוגי מתכוון למדינת בן גוריון. המפגינים מן הימין נגד תוצאות מלחמת לבנון לא הבינו שמטרות השמאל בהוקעת המלחמה שונות לחלוטין, השמאל טען עצם היציאה למלחמה הייתה אסורה ולא כשלונה שהוא העונש. גרוסמן מתכוון גם עכשו כנראה להפסיק את האש מיד וללא תנאי בעזה כמו חברו עמוס עוז שיצא מיד בקול גדול ביום השני של המלחמה.  זו התגובה הפאבלובית כשיהודי מעז להגן על עצמו, השמחה לאיד כשלושה חייחלים נהרגים מאש כוחותינו. מתברר מתוך ספרו של בוגי יעלון שקרית חיים, השכונה  המפא'יניקית הצפודה והענייה של שנות החמישים במפרץ חיפה אין בה די כוח כדי להתמודד עם נחשי הפוסט- ציונות. גם היום במלחמת עזה לא יניחו הנחשים הללו לאהוד ברק לסיים מלאכת מיגור החאמס.   לתוך אי ההבנה שבין שפת הספרות הישראלית לבין השפה הציונית ובוודאי השפה היהודית הלאומית  נופלים החיילים הנלחמים במלחמות ישראל, מלחמות שאין להן תוחלת מלבד תגובה הבאה להרחיק זמנית צרה ולא למגר את האויב, להורישו ולשבת במקומו. כי אין ליהודי מטרה או מניע לגאול את ארצו הכפויה עליו. ארצו  שאינו מודה בה.   להפך הוא מתנצל על עצם קיומו הבלתי חוקי בארץ לא לו. מלחמות כידוע  מפריעות לתהליך השלום עד אשר יידחקו היהודים למלחמה באירן ובשאר ארצות האיזור כמו טורקיה שבימים אלה מובילה חזית התנגדות בעולם האסלאמי נגד ישראל.   לעולם יחזור היהודי אל נקודת המוצא, היותו קרבן של הפוגרום התורן גם אם מלחמה גרעינית ייקרא. הרחקה זו היא התנכרות למציאות המרה : נצחון או מוות  העלימה עיניה מהצטיידות  החיזבאללה והיערכותו משך חמש שנים, בניית הבונקרים על הגבול ממש, שהרי לפני – הבריחה –הבגידה בצד"ל - והנסיגה מלבנון,   החיזבאללה ואחריו ארבע אמהות אמרו כי רק השהות הבלתי חוקית של צה"ל בלבנון מפריעה להם. כך גם בעזה התנתקות ודי. זאת מתוך הנחה שצה"ל הפך  באחד משלבי אוסלו לצבא השלום למען פלשתין. אפשר היה בעיני האוסלואידים לקצץ בתקציבו ולהעמידו על צבא חכם וקטן שתפקידיו הפכו בעיקר לעסוק בפעולות צבאיות לא מלחמתיות שהן גירוש אזרחים יהודיים מפלשתין הכבושה.  השלטון, האליטות וצה"ל בעקבותיהם השיח דעתו מאויביו, מאירן ומצרים על אף ההתקפה המרשימה על הכור הגרעיני בסוריה. ברובד הרוחני העמוק יותר, האמור לגלות את המוצפן מן הלהג העיתונאי הרווח, האכזבה והזוועה מרובות פי כמה כאשר נכנסים ל"חורש הטבעי" [מיקום מערך החיזבאללה בקוד הצבאי] של הספרות הישראלית.. הספרות וביקורת הספרות קיבלו תאוצה מפלצתית מן הקודמת של שנות השבעים והשמונים בזכות "השיח החדש", זארגון אקדמי שהתפתח בעיקר לקראת שלהי המאה העשרים, שמקורו בתנועות ניאו מרכסיסטיות המונעות בדחפי הרס וקנאה נגד הסדר הישן, המיוצג בעיקר בבית ההוצאה  רסלינג, שהוציא לאור  מאות ספרים שהציפו את השיח האקדמי בכל תחומי מדעי האדם, שעיקר רעיונם ש"הכל הוא פוליטי". ללא בושה גרמו הללו לזיהום רוחני שקשה עד בלתי אפשרי להיחלץ ממנו עד להגשמת חלומם הישן: "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".  מושגיו  של אדוארד סעיד שר"י, הפלשתיני המזויף, כמו הפוסט-קולוניאליזם כאילו כל העולם חייב ל'אחר', פיתחו את רגש האשמה והחסד היהודי לממדים של שלילה ושיתוק עצמי. תרומת היהודים עצמם לערעור חיפוש האמת גדולה בהרבה משל כל אויביהם. על רקע שיבושי התודעה הללו  הגיע צה"ל למלחמת לבנון השנייה כשהוא נישא על מסדים רעיוניים חולניים שהגיעו לשיאם בתורות לחימה פוסט מודרניסטית כדוגמת אלו  שניסח להנחיל תת אלוף שמעון נווה שגורש בסופו של דבר מן הצבא. התוצאות הזנחה גמורה של אימונים, השתלת רעיונות על צדקת האויב. ערעור המודיעין תןך התעלמות משינויים באידיאולוגיה של האסלאם הקיצוני וטיפוחה מאידך. מושגים כמו   "השתבללות" ו"הכלה" כבר הפכו לנושאים פארודיים לחיקוי ולבדיחה ובעיקר שתילת הרעיון של איסור הניצחון. הללו   היו המונחים והמסדים הרעיוניים שהנחו את הצבא. גם  היום  [5.1.09 ] התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר של אברום בורג הממשיך את האידיאולוגיה והרטוריקה הזו של המנעות מנצחון. לעומת זאת ביום העשירי למלחמת עזה, בחורף תשס"ט, נראית בינתיים מלחמת לבנון השניה מקיץ תשס"ו  כזכרון נוכח נפקד,  המאותת שהכל יכול להיות גם אחרת. הצבא מוכן ומאורגן ונראה פועל לפי תוכנית ובהצלחה, אך בסתר ליבנו אנו ידועים כי הקונספציה של השלום כפי שהיא נתפסת עדין בידי השלטון בישראל מאפשרת לכל היותר ניצחון מוגבל וארעי כדי להמשיך בתהליכי אוסלו. כפי שכונתה מלחמת לבנון בידי הפיגלינים: "מלחמת שלום ההתכנסות" רגש האשם היהודי על הרג אנשי חאמס ואזרחים שנפגעו יגבר. התאוות האוטו אנטישמיות הפנימיות לגרש את היהודים כעילה לשלום לא ייעקרו, גם לא עם שלטונו המתרחק של נתניהו ההולך ומצטמק.  .      מלחמת עזה שנראית כה דומה מבחינות רבות, אך חיצוניות  למדי למלחמת לבנון השניה גם היא פרי התפרצות ספונטנית כמו חטיפת שני החיילים. אולמרט הבטיח לראש ממשלת טורקיה  ב 24 לחודש דצמבר  2008, ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה  כי הוא לא ייצא למלחמה, אך נאלץ להפר הבטחתו בשל עוצמת ההפגזות על ערי הדרום והאינטרסים הפוליטיים של שותפיו לקראת הבחירות.     שם המבצע של צה"ל "עופרת יצוקה" מקורו  כנראה בשיר הילדים של ביאליק "לכבוד החנוכה" ובו השורה "בן סביבון מעופרת יצוקה". איננו יודעים אם המלחמה תהפוך לסביבון הנופל על נ או על פ, אך השיר הייצוגי של ביאליק לעניני החנוכה  הוא שירו של ביאליק מתקופת קישינוב 1903  "אין זאת כי רבת צררתונו/ עד כי לחייתו טרף הפכתונו/ את דמכם נשת ולא נרחמה" בו מביע  ביאליק התלהמות קיצונית בניגוד לעמדתו של אהוד ברק האוסר על התלהמות. ביאליק כאילו הפקיד את עטו בידי מחמוד דארוויש ופאדווה טוקאן המשוררת משכם שהביעה רצון לאכול את הכבד של החייל הישראלי.  אי אפשר להימנע מלהזכיר את  פרשת קישינוב שהיא ואריאציה חוזרת על הפרעות בדרום רוסיה ב1881 שגרמו בוודאות להתגבשות הציונות המעשית כשאר שירי תקופת "חיבת ציון" שבישרו הקמת ההגנה העצמית לצד הקמת המושבות הראשונות בארץ בשנות השמונים של המאה ה-יט. כל משבר קיצוני, כל אסון נורא אילצו את העם היהודי לצאת מגדרו ולהתעשת ומיד להתחרט ולהרגיש אשם. "סליחה שניצחנו"; כך היה לאחר ששת הימים וכך היה למעשה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הניצחון הביא לאשמה ולניצולו על ידי כוחות אוטו אנטישמיים שהציפו את העם היהודי בהתחסדות, בחולשה  בהתנצלות ובחתרנות נגד הציונות והיישות המדינית וקידמו את הרצון להעלם.   במסגרת מאמר זה אני מבקש לדון ביצירותיהם של שני סופרים צעירים, בני דורות שונים, האחד רווק במילואים בשנות השלושים לחייו, השני בסדיר, חיילים קרביים דתיים, חניכי אותה ישיבה אינטלקטואלית ספרותית "ברכת משה", תלמידי הרב נחום רבינוביץ ובעיקר תלמידיו  של הרב הסופר חיים סבתו הנזכר ביצירותיהם פעמים רבות כדוגמת מופת הוא ויצירתו המיתולוגית " תיאום כוונות". שניהם השתתפו בלחימה במלחמת לבנון השניה, האחד מיכאל, מיקי שיינפלד,  שפרסם את ספרו "בא מלבנין" כרוך יחד עם ספרו הראשון מ2002 "בכל מקום שהם" המעלה סיפורים ורשימות מהווי החייל הדתי בצבא  והשני הוא עשהאל לובוצקי שפרסם זה עתה את יומן המלחמה שלו  "מן המדבר והלבנון". לובוצקי היה במלחמה ההיא כבן 23, סג"מ, מפקד מחלקה רובאית בגדוד 51 בגולני בקיץ תשס"ו, לחם בעזה בתקופת חטיפתו של גלעד שליט והוזעק עם חטיבתו ללבנון.  רוב הזמן היה לוחם ומפקד בנגמ"ש מטיפוס 'אכזרית', טנק שלל רוסי שהוסב לנגמ"ש, ובו נפצע קשה לקראת סוף מלחמת לבנון כשהיה בתפקיד תובלתי בשיירת אספקה ללוחמים שנעה בניגוד להוראות הכתובות בשעות היום. שתי היצירות עדיין רלבנטיות לתמיד על אף שדומה בימים אלה בטעות כי מלחמת לבנון הייתה תקרית ומלחמת עזה היא צה"ל האמיתי. היצירות   משקפות התבוננות והעלאה של ייחודו של החייל הדתי גם אם הוא בורגני, ממלכתי, בן טובים. מקיים מצוות, לפעמים  בדבקות, הרבה יותר בספרו של לובוצקי, אך ללא שאר רוח מיוחד. האם החייל הדתי מבטא קולות משיחיים, אמונות אסכטולגיות, רעיונות סוערים, שפה פנימית מקורית ומרשימה, עדיין לא. ספרות של ממש . היצירות רוויות  בקיום השגרה הדתית, בפסוקם מנוקדים, בתפילות המצוטטות בשלמות והמקשטות את הספרים וגם באסוציאציות אשר בחלקן אינן תפורות או מלאכותיות. בעיקר אופיינים הציטוטים בנוסח סבתו. קטעים ארוכים של טקסטים מנוקדים. מודגשת שמירת שבת או 'היכר לשבת' בתוך הלחימה עצמה.   לעומת העמדה הנורמטיבית של לובוצקי מטיח כנגדו עמיחי מרחביה הי"ד [ז"ל מועדף על לובוצקי] חברו הטוב של לובוצקי שנפל בקרב בינת ג'ביל הנורא  יחד עם הסמג"ד רועי קליין.   "יש מצבים בחיים שבהם צריך לומר את האמת בקול רם, לנופף בה, בלי לעשות חשבונות, בלי להסתכל אחורה או קדימה, כיוון שזו היא האמת, ואמת גדולה יותר מכל שיקול אחר." [עמ' 216 ] אלו השורות החשובות בספר, דברי עמיחי מרחביה הי"ד, לו מוקדש הספר של לובצקי . עמיחי מרחביה שלח מכתב לרמטכ"ל שבו הביע מחאתו נגד ביצוע ההתנתקות בידי חילי צה"ל והתוצאות הנילוות. עשהאל לובוצקי, מלך הממוסדים תהה על חברו באופן מאוד רציונלי, כמוקבל בכל החלטה וצעד מצעדיו, כדוגמת  השיקולים הקרים האישיים מאוד כמו בשאלה  בעד ונגד קטיעת רגלו והאם כדאי  להמשיך בתהליך השיקום הקשה מנשוא.  לובוצקי טוען כנגד חברו מרחביה "הרי אין בכוחו של מכתב אחד לרמטכ"ל לשנות את הגזרה ואילו המכתב עלול למנוע ממך לבצע את מה שראית כיעודך". הבחירה הערכית הספונטנית והפנימית של עמיחי מרחביה, הבחירה באמת שיכולה לגרום גם נזק קשה לעצמו כמו סילוקו של הרמטכ"ל  עצמו מתפקידו ואף נזק קשה בהרבה כמו ביצוע פשע נגד העם היהודי כלשון האלוף גרשון כהן שהיה אחראי על הגירוש אינה סודקת את קסדתו של החייל הממלכתי לעילא שמדחיק את הביקורת על מלחמת לבנון וגם על הגירוש עצמו לשנו עמודים לקראת סוף הספר המושמעים כקולות סותרים מתוך ההמון, אך עשהאל לובוצקי עדיין מנסה להסות אותם ומי יודע אם בסופו של חשבון לא צדק.     המודעות העצמית החריפה של עשהאל לובוצקי נתמכת  במושגים כמו תכליתיות, יעילות, סיבה ותוצאה השותלים את עשהאל לובוצקי בבועת הבטחון והמשמעת שבה נמצא בעל היומן,  ששם לעצמו תריס ומחסום רגשי כאשר הפלוגה פועלת בחורבות דוגית, הנזכרת שלש פעמים ומסתפק בהבעת צער וציון עמום של זכרונות רקע .     . בדברי ההקדמה לספר  שכתב הרמטכ"ל בדימוס בוגי יעלון, המוכר ללובוצקי אישית כמו אנשים חשובים אחרים נאמר : "למדתי להכיר צעיר ישראלי בעל הכרת שליחות, מחויבות ונכונות לקחת אחריות להגנת מדינת ישראל ולחיזוקה כבית הלאומי לעם היהודי, תוך אמונה עמוקה בדרך ובצדקתה." האם הלשון המיושנת ועולם המושגים של בוגי יעלון מעניק הגנה ובטחון לחייל היהודי שמוסר את נפשו במלחמה שבוגי יעלון יוצא נגדה בביקורת קשה ביותר בספרו "דרך ארוכה קצרה" האם ראוי בוגי יעלון ועם ישראל כולו לחייל מופת, עולה תמימה כמו עשהאל לובוצקי, או שההיקלעות של העם היהודי למפולת שבה הוא נמצא, בין השאר בגין סיסמאות "הבוץ הלבנוני" ו"הבוץ העזתי" הופכות את קידוש ה' של עשהאל לובוצקי לבעייתי  על רקע סיסמאות הגירוש כמו "אין לנו צבא אחר" ותפקידו של חייל הוא לבצע שליחותו ותו לא. חייל כלשון הפסיכולוגים שהעבירו את תורת "הניתוק הרגשי" לצבא הגירוש נחשב לחוסה. עליו למלא במדינה דמוקרטית פקודות השלטון בלבד.      לכאורה  בכתיבת 'עדות' אוטוביוגרפית  ספר יומני\ אינה  נתבעת כל אמנות.  לא כך  להבדיל בסיטואציה ובאישיות הזוועתית ב"נוטות החסד" של יונתן ליטל. יומן בן 900 עמודים עתיר ערך ספרותי. ערך של יצירת ספרות אינו תלוי במה שנראה אך כדיווח משוחזר מיום אל יום. הכינוי 'יומן מלחמה' או עדות אינו מציין  בהכרח שהיומן לא נכתב מלכתחילה כיצירת ספרות, שבה המארג הלשוני סבוך ומהדהד קישוריות היוצרת עומק. שבה כשרונו של הסופר וערכה של היצירה נאמד גם בפעולות הדמיון וביכולתו של הסופר לחדור לנבכי נפש האדם וליצור מארג ספרותי. יצירה אמורה להיות רוויה תחבולות ספרותיות שאינן גלויות ומצריכות פיענוח. מכל אלה חף הספר הקריא והנקי של לובוצקי שהשגיו הספרותיים  אינם מטרתו ומבחנו. על אף זאת  עדיין ישנה תביעה מוחלטת מסופר לכתוב ספר שהוא מעבר לתיאור עובדות גם אם הן מתוארות בכשרון עיתונאי. בפרט אם הספר  מופיע בהוצאה המתיימרת להיות יוקרתית תחת הכותרת 'פרוזה'. ועדיין עדיף  "החומר" הרב שחווה המחבר מבשרו המגולם בטקסט רצוף, רהוט, דרמטי. בעיקר קטעי הלחימה. כל אלה נעדרים מספרו הספרותי, הליטראטי מדי בקטעים מסוימים ובפרט בקטעים ההגיגניים והליריים של מיכאל שינפלד. מאידך ביקורת המלחמה של שיינפלד נוקבת בהרבה.   לקראת סוף המלחמה נשלחת המחלקה של לובוצקי  להקיז מדמה אל מול ה'חורש הטבעי', המערך הצפוף של החיזבאללה. בניגוד לאופיו לובוצקי הוא מחליט הפעם להוציא את ראשו מן האכזרית כדי להזדהות במיקומו בדרך, בשיפוע חד, כשפלג גופו התחתון, שתי רגליו על מושב הכסא  וראשו בחוץ פוגע טיל לאו במושב  המפקד.  לובצקי נפע קשה , רגלו הימנית תלויה על גידים וקטועה למעשה וגם השמאלית נפגעה חמורות. ללובוצקי יש מדי פעם הרהורי עבירה בענין המשמעת והסירוס הצבאי וגם על פחד מוגזם באימונים כמו זרקית רימון. כבר שהיה ברצועה שם לב למ"פ שאינו טומן את ראשו בתוך האכזרית אלא מסתכן לצורך. אילולא הוציא לובוצקי את ראשו עכשו מן הקופסה היה נהרג. וזה בדיוק המצופה ממנו שיוציא את הראש מן הקופסה. שניהם, הרמטכ"ל לשעבר ולובוצקי  אינם מבינים  לאן לוקחת אותם הגלקסיה שהם נוסעים בה בתוך קופסה קונספטואלית, שאינה מאפשרת הכרעה צבאית למען מטרה מדינית שהיא מחוץ לאופק המדיני הקיים. כי "אסור לנצח". נצחון רק מסבך ומפריע.  אין כיבוש ארץ ישראל  מושג לגיטימי היוצר  דחף שאינו בר כיבוש, אלא מניע הזוי ופסול.  שטח הופך לכל היותר ל"שפה משותפת" לצרכי זיהוי צבאי כמו הישוב דוגית.   הרמטכ"ל הוא קרבן אבל לובוצקי קרבן גדול ממנו. גם לפי הרמטכ"ל וקציניו הבכירים, כמו ראיון ששמעתי השבוע עם פרוץ "מלחמת הבחירות" בעזה מפי האלוף רון-טל שהועף מן הצבא, לאחר שיצא לחופשת שחרור על ידי רב אלוף דן חלוץ לאחר שהשמיע ביקורת נוקבת על מלחמת לבנון. שוב חזר רונטל על  היותה של מלחמת לבנון מלחמה שלא היה בה כל הגיון; ליצור כאילו רצועת בטחון של קילומטר אחד' שבה קפחו 117 חילים את חייהם ומאות נפצעו.  מלחמה שגם מעבר לדו"ח וינוגרד המעוך והפוליטי כחשיפת פרופ' יחזקאל דרור הייתה פרי המניפולציות הפוליטיות שמצאו להן כר נרחב באתוס של צבא השלום היהודי ששינה את יעודו ולפתע קפץ מערך לערך. שחרור שבויים מתים בכל מחיר. לא ניתן למצוא חייל יהודי טוב יותר מעשהאל לובוצקי. חייל מחונך למופת, בעל שליטה ומשמעת עצמית נדירה. חייל שהפנים את כל הערכים הציונים דתיים הממלכתיים. עטוף בחברה תומכת,משפחה מן העילית שבעילית, רבנים יוקרתיים.   קשר ישיר לאישי ציבור רבים שאינם ראויים לזכותו ולבור כפיו של עשהאל לובוצקי התוחב את אצבעותיו לאוזניו ואינו שומע רכילות על הצבא ועל מפקדיו. מסנן חמורות את כל הביקורות על הצבא ודבק במשימתו. הוא ראוי לאימונם המלא של כל הסובבים אותו אך ספק רב אם חלקם ראויים למסירות הנפש שלו. כאשר נושא החייל הדתי בן התודעה הדתית הבורגנית מעלה את  השאלה האם החייל הזה הוא חייל שונה במהותו מחיילי צה"ל לדורותיהם. האם יש סיכוי שתפיסת הקרב והעולם המניע אותה תנבע מתוך ראיית יעוד יהודי היסטורי של הנהגת הצבא ושל הבנת הצורך בפעולות ממשלה החותרת  לא רק לשרידותו של העם היהודי במרחב עוין כברירה היחידה אלא ממשלה שהפנימה יעודים תנכיים ונבואיים כמטרה קיומית ובפרט אל מול איסלם קנאי המנסה לרשת את נאות יעקב.    ספרו של  מיכאל  שיינפלד, סיפור מלחמה אוטוביוגרפי  "בא  מלבנון [12] סיפורה של פלחה"ן 724 במלחמת לבנון השניה" מעניק לתפיסת החייל הדתי, בן הזמן, חייל שנות האלפיים, ממדים חדשים ואקטואליים שאינם חורגים מן הצפוי. בספר "בא מלבנון" מתוארת הפלוגה תוך כניסות חוזרות ונשנות, חסרות תכלית, לכפר קליאה הנמצא על הגבול בתוך לבנון, הלוך ושוב  לנוכח החיזבאללה בלילה וביום כאשר דוברי הצבא והמדריכות המקצועיות, שכמובן למדו את דקלומיהן מתורות לחימה שעצבו דרגים בכירים [13] עושות לא מעט כדי להפחיד את החיילים מראש ולסכל כל אפשרות של ניצחון. מפקדים בכירים ומיתולוגיים באים בספר לתקוף את החיילים לפני יציאתם, חזרתם, נסיגתם וחוזר חלילה ולהטיל עליהם אחריות נוספת בשעה שכל דברי המפקדים הגבוהים שמחוץ לגדוד הם דברי תעמולה,  תוהו וטיח, אשמה וחולשה.   ב"בא מלבנון" אין זה החייל המציל את שדה המערכה בגבורתו גבורת יחידים כמו השריונר, הרב חיים סבתו, רבו של שינפלד, רבו בחיים ורבו בכתיבה. אלא חייל דתי עירוני באזרחותו, איש מילואים, הלומד באקדמיה, בן ישיבה לשעבר כשבמלחמה החידלונית הוא רובאי, עמוס ציוד, בחלקו בלתי מתאים ומסורבל, המתבונן  מתוך תסכוליו בשיתוק שאחז בצה"ל במלחמת לבנון השנייה.  האם מלחמה זו ומצבו של צה"ל כפי שהוא משתקף ביצירה ברמות הפיקוד הבכיר ובתורות הלחימה, הלוגסיטיקה, התחזוקה  וההצטיידות הלקויה והתנועה חסרת התכלית בשטח כמצעד ברווזים במטווח היא פרי רשלנות או זדון?  אמנם הסיפור בנוי במידת מה על דמות המספר כתלמיד ישיבת הסדר לשעבר, איש מילואים  בשנות השלושים לחייו, המבטא את הציווילויות הבורגנית בבית הכנסת ובקהילה ואת חוסר ההתאמה של תגובות רב בית הכנסת והקהילה למציאות הפתאומית שהציבור נקלע אליה. שאלות הלכתיות כמו מה מותר ומה אסור לקחת בשבת למלחמה, שאומנם עדיין לא נתבררה בקהילה[14], מקבילות בזיכרון ההיסטורי לשאלות של החסידים במלחמות החשמונאים שלא רצו להלחם בשבת מחמת קדושתה עד שבאה המציאות המרה והורתה הלכה.  המספר הוא חלק מתוך מערך ענק של דומיו - חבריו, דור מתעצם של חיילים קרביים דתיים בוגרי ישיבות ששימשו כמו כל החיילים בשר תותחים במלחמת שולל.  לכאורה נוצרה מקבילה בין טענות השמאל, שראה הן במלחמת לבנון הראשונה מלחמה מיותרת לבין עמדתו של המספר. מלחמת לבנון הראשונה נתפסה כמלחמת "יש ברירה" לעומת מבטים לא אחידים או בלבול בצידוק למלחמת  לבנון השניה שעילתה הייתה חטיפת שני חיילים. נוצרה אבחנה בין  השמאל הציוני המאמין  בלגיטימיות של מלחמות ישראל כנגד תוקפנות ערבית לבין השמאל הלא ציוני הרואה בציונות ובמדינת ישראל יישות מלאכותית שדינה נחרץ.  בהפגנות שלאחר המלחמה, בתגובות מגוונות של סופרים גם בשמאל שלא התגייסו כולם להוקעה אוטומטית של המלחמה ואחר כך בעקבות מסקנות וועדת וינוגרד כי מלחמה זו הייתה מלחמה שהמניע הפוליטי  שלה האפיל על ההצדקה הבסיסית והקיומית ליציאה למלחמה המכונה בהלכה "עזרת ישראל מיד צר". צורת הדיווח הרפורטאז'יסטית מעניקה אמינות ליצירה המהולה אמנם גם  במניירות הליריות הטיפוסיות ליצירות שיינפלד הראשונות המופיעות בספרו "בכל מקום שבהם" 2002 המצורפות  גם הן לספר החדש. עיקר ייחודה של היצירה "בא מלבנון" היא העדות הספרותית ללא יומרה לזוועת המציאות, על רקבון הפיקוד הבכיר. שוב אין דמות המספר מקבלת את הפיקוד הצבאי הבכיר כאורים ותומים. גם לא מתוך אירוניה של תלמיד ישיבה המתבונן במפקדו הבור או הגס כפי שראינו בספרו הנזכר הראשון "בכל מקום שהם" המהול בהערצה לצד אירוניה מפוכחת. הסיפור הוא עדות אחר טילטולי מלחמת לבנין השניה פרי העדר הגדרת המטרה ופסילת נצחון על האויב כאופציה ראוייה. ההתארגנות "ההתחרבשות"  על הדשא בקיבוץ גדות בסיס היציאה ובשערי הגדר הטובה במטולה, הפקודות המתהפכות מקצה לקצה ומשנות את יעדי הכוח תורמות לחייל לתפוס את חוויתיו מתוך פיכחון מסוים.  המלחמה כמו כל מלחמה העמידה את היחיד ואת הקולקטיב במבחנים של החלטות שינוי מן היסוד. אך וודאות הנפילה שתבוא אחרי המלחמה אינה מאפשרת שינוי אמיתי. החשש הוא שכל השבועות והנדרים שהחייל המספר קיבל על עצמו להיטיב את אורח חייו יתבטלו לא רק בגלל השגרה וחולשת אופיו אלא בגלל מציאות שאינה יכולה לקלוט ואינה רוצה להתמודד עם השינוי  הנדרש באורח החיים בעקבות חישוף החולשה. איתמר מפקד המחלקה הדתי יודע שהמלחמה נסתיימה מוקדם מדי וכי על היעדים שלא הושגו נצטרך לשלם פי שבעה במלחמות העתידיות.   לניצני תהליך התפקחות. תורמים בעיקר נציגי הצבא הבכירים, בעלי ההילה הגדולה  כמו המפקד הבכיר ששמו אור האחראי על כל מערך ייצור האש, המופיע  בספר כמו אחרים כפוליטרוק ונצלן שמצליח להביך את כל הדרג הלוחם. הוא מאיץ  בחיילים להמשיך ולהיות בשר תותחים למען "כולנו". הוא עצמו כבר אינו לוחם רק מסתובב בין היחידות.   ב"בא מלבנון" קיימים שרידי המסורת של עיצוב החייל  השלומיאל והשליימזל,  החייל "האמיץ" שטורטר על ידי שלטון מניפולטיבי כמו בספרות מלחמת העולם הראשונה ובספריו של אביגדור המאירי. אבל כאן המטרה הלאומית הדתית אינה מאפשרת לחייל השרוי בתוך הקולקטיב שלו להתייאש. נוצרת שכבת הגנה חזקה של הכרה כי על אף התבוסה,הפחד ההחמצה וחוסר התכליתיות  יש לנצח.  החייל מזדהה עם מלחמה אמיתית שהייתה צריכה להיות ולא עם מלחמה שהופסקה באמצע כדי להשיג הפסקת אש תמוהה  ולהגיע למלחמה הבאה במצב גרוע בהרבה.   המספר כותב על מכת הפחד שפוררה יחידות אחדות שהתפרקו ועל מצבים בלתי צפויים שגם הוא כמו חבריו  נלכדו  במלתעות הפחד. ענין שניתן להבנה בעקבות הלוחמה הפסיכולוגית שפיתח צה"ל נגד עצמו. תורת הלחימה ושיטתה שתכליתן לערער בזדון  את בטחון החיילים ביכולת הצלחתם מראש. [15] "יוצאים ממנה [מהמדריכה לשיעור תודעת אויב] הרבה יותר מודאגים ממה שנכנסים אליו"[לשעור] המספר, החייל התמים,המחונך, הממלכתי לעילא, תלמידו של חיים סבתו, מנסה ללכת בעקבות רבו בעל "תיאום כוונות". אך במקום הסיכוי לבלימה במלחמת שריון או לעמידת גבורה במלחמה נואשת, ישנה הליכה רגלית, היגררות  חסרת תועלת ומטרה, המונחית מלמעלה. האויב אינו נראה, הוא מתווך באמצעות המסנן המדומה של צבא לבנון. לחייל לא מזדמן כלל להילחם, הוא נחשף לפיצוצים אדירים, למפגשים עם מזדנבי צבא לבנון, אך אין לחימה. אמנם כל ניצני המחדל הצבאי  קיימים גם בספרו המונומנטלי של חיים סבתו תיאום כוונות [16] וטמונים בעקביה של במלחמת יום הכיפורים. אבל בתקופת מלחמת יום הכיפורים בגלל הרקע הציוני שלה, מאבק לאומי קיומי ולגיטמי היו עדיין, על אף הקריסה בשלבי הפתיחה, די מפקדים ציוניים חילוניים, אנשי משקים ועירוניים שחוו את חווית הישועה של מלחמת ששת הימים ולא חניכי הדוקטרינות הפוסט-ציניות.  מלחמת יום הכיפורים נחשבת למלחמה זוועתית לאין ערוך ממלחמת לבנון השנייה הן במספר החללים והן בעומק החזיתות ובעוצמת האיום מול צבאות סדירים למרות שבמלחמת יום הכיפורים תקיפות העורף האזרחי היו מעטות ולא גרמו אבדות בנפש לעומת שליש מהאוכלוסיה שהייתה נתונה תחת מטר טילים בימי מלחמת לבנון השניה.  מלחמת יוה"כ  נסתיימה בהכרעה ברורה בשדה הקרב על אף  החלושה הקיצונית בימים הראשונים. בינתיים ובפרט לאחרונה  נשמעים יותר ויותר הקולות כי גם מלחמת יום הכיפורים  א הייתה מלחמה פוליטית יזומה שגלשה מהמתוכנן, פרי ההסכם בין דיין לקינסינג'ר לביים מלחמונת לטובת הגאווה המצרית כדי לקדם את תהליך השלום.  ההרפתקה  הכישלונות הקולוסאליים במלחמת יום הכיפורים נוצלו היטב על ידי השמאל כדי למגר את הצבא.[17]  דבר שנתן את פריו במלחמות לבנון הבאות, אך החל במלחמת השחרור ופרח לאחר מלחמת ששת הימים החל במחזה כמו "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ועשרות יצירות אנטי עקדתיות ששגשגו בשירה בפרוזה ובדרמה. שיינפלד הממשיך כאמור בשיטת רבו בספרות היפה בציטוט פסוקים מנוקדים ומקורות תורניים אחרים מעלה בכתיבתו שלא במודע ממד בפולמוס סביב העולם האינטרטקסטואלי, מעמד המקורות ב'שיח החדש',  מונח שהמציאה גוליה קריסטבה [18] ואשר פותח על ידי תיאורטיקנים רבים כדי להרוס את הסמכות וקדושת השפה והלשון. חלק מהציטוטים המנוקדים, מופיעים כציטוטים מכניים ונותרים מבוישים ויתומים ולא מתחברים להקשר החיצוני של התנהלות המלחמה, ומימלא הם מקבלים גם ממד פאתטי, פרי אומללות של עם השולח חייליו באופן אוטומטי כמו אינו יודע על מה זה ולמה זה הוא נדון ועל מה הוא נלחם ולמה התפילות ומה צורך יש לו בפסוקים, אם המנהיגים חושבים כי ככל העמים בית ישראל ושמטרת המלחמה היא לקדם את תהליך השלום באמצעות התכנסות שפירושה דילול נמרץ של הרוח היהודית והציונית. כך גם הלכות היציאה למלחמה מתוך הלכות מלכים ומלחמותיהם של הרמב"ם המצוטטות בהרחבה, נשמעות בהקשר הרחב של היצירה כבלתי מתאימות  ופאתטיות  וכלועגות למציאות המניפולטיבית של מלחמת לבנון השנייה למרות שבהקשר המצומצם, היחידה הדתית הן מובנות מאליהן. בעיקר בשעת הפחד  יש להם מקום כסעד רוחני. [19]  לסיבת החידלון הצבאי הסתלקות השכינה לכאורה מן המחנה "ושב ה' מאחריך" יש לכאורה משמעות רק בהקשר דתי, אבל ניתן לראות שגם תגובות של חיילים רגילים קשורות בתחושת העדר צדקת המטרה והדרך, יכולת הארגון והתושיה. הפגנות המילואים לאחר המלחמה לא היו הפגנות דתיות. בחלקן הגדול היו הפגנות של אנשי שמאל.    החייל המאמין ביצירה חדל לייצג ולבטא את צה"ל כצבא ישראל במישירין. הוא רואה את הצבא הניגף כמייצג ומוליד את מבחן מלחמות ישראל כחלק מדברי ימי ישראל הנתונים תחת השגחתו של קורא הדורות מראש, גם אם הצבא נידון בשלב כזה או אחר לחולשה קיצונית. הלכידות הצבאית התפוררה אין תודעת שליחות לאומית לקובעי המדיניות פרט ליחידה הדתית הכמו נאיבית. מחד בחור הישיבה בממד של תודעתו הוא כמו שמאלן מצוי שתקף את מלחמות לבנון הראשונה, חש שישנה הונאה  בסיסית, ניצול החייל אבל בשונה מחייל שהמשמעות על  סילוק השכינה ממחנה ישראל אולי במודע אינו אומרת לו דבר, החייל בן הישיבה מחפש את המשמעות ואף מוצא אותה. בראשית דרכו שינפלד היה מוצף באקספרימנטים ספרותיים שיינפלד כותב בליריזמים וכפי שכותבים כתבות עיתנאיות . בכל אופן החייל הדתי כבר לא כל כך פרייאר למרות שבנובלה בת 80 העמודים שאליה מצורף הספר המוקדם של שיינפלד "בכל מקום שהם" [2002]  ישנה התפעלות עצומה מהתוכן והמשמעות שהצבא נותן לדת. לשבת, ולמועדים ובעיקר לראש השנה לעומת החיים בבועה מלאכותית בישיבה ובבורגנות הדתית,הקשר לסינור האמא, מוטיב החוזר ביצירתו ללא הרף  מקבל מלאות ומשמעות במבחן הצבאי מראשיתו, בטירונות, בפגישה עם המוות ובשלבים קרביים גבוהים יותר. לתורה יש משמעות ומלאות במבחני החיים והמוות במבחן היציאה מחוץ לתחום  של חומות ההגנה של הישיבה והבית . אבל עם האכזבה מסמכות המפקדים   נוצרים  בלבול, מבוכה ומבולקה. לכאורה לחייל הדתי שמורה תמיד  פינת ההמלטות לעולם התפילה והתורה, אבל לא רק. עולם האמונה והתורה מהווה לחיל הדתי מקור כוח והשראה ושיפוט מעומעם כמקור תביעה מן הצבא להתעשת. כך מפקד המחלקה אביתר.   החייל הדתי כזר בספרות החילונית   ההתבוננות החילונית בחייל הדתי כזר וכאחר במלחמת השחרור נמצאת בספרו של מתי מגד יומו האחרון של דני,1958 העוסק בשיחזור פרשת נפילת הל"ה בקרבות גוש עציון במלחמת השחרור והן בקטעים אחדים בימי צקלג של ס' יזהר [1958 ] העוסקים במשמעות התנ"ך לחלק מהחיילים בעלי החינוך הציוני החילוני אף הוא מאותה שנה.  בספרו של מגד בתוך חבורת הל"ה ישנם שניים שלושה חילים דתיים שהמספר רואה אותם כלא שייכים לחבורה מפני שיש להם אמונה.[20] הוא מקנא בנתיב ההמלטות הרוחני שלהם ורואה בהם 'אחרים' .   " פעם הייתה שלנו. פעם קרא על הארץ הזו כמה פרקים בתנ"ך, עכשו היא שלהם ואנו הולכים בה כזרים,  כגנבים בלילה".[...] אין אדם יכול להרוג ילד, או אפילו לפגוע בו לרעה, אלא אם כן נכבש כליל לשנאה. אך הוא לא שנא, רק את החולשה שנא , חולשתם של יהודים, רק נגדה ביקש ללחום, רק נגדה ביקש ללחום.(עמ' 14) בעיני המספר, דני מס, בדיבור משולב של מתי מגד רק ה'דוס' מסגול להרוג ילדים. ניצניה של אנטישמיות אנטי דתית מגולמים בפסקאות אלו אף שלא מדעת. כדי לקשט עצמו בכתר של נקיות כפיים כשונא הרג הוא משקע את דוד בחור הישיבה בכושר לשנוא מפני שהוא חייב עדין אי שם בסתר ליבו לשנוא ערבים הן על פי חינוכו והן על פי שהוא, כנראה, מיצג קרוב יותר לחולשתם של היהודים. מתי מגד משחק בחומרי נפץ שאין הוא מודע כלל לכוחם ההרסני. בתוך הסיפור הולכים ומתהווים רגשות דו ערכיים כלפי דוד בחור הישיבה  ואנשי גוש עציון הדתיים,רגשות של קנאה ומשיכה מחד ודחייה מאידך עמ'[דיוקן הלוחם, 214 ]  " לא קינאנו בהם באנשי גוש עציון, על שום שיש להם על מי שיסמוכו. לא האמנו בכך ולא האמנו שהם עצמם מאמינים בכך.קינאנו בהם על שיש להם כלים מן המכון לקדם בהם את פני הרעה – ויש להם כלים מן המוכן ברצותם להאמין כי לא לשוא נפלו חבריהם---וכי יש שארית לחייהם וגמול למותם. בשעה שאנו היינו צריכים לצקת דפוסים חדשים מלנו לצער, לאבל,לאמונה". [יומו האחרון של דני] (156)   לכאורה עניני הצבא של שיינפלד היו אמורים להיות בשל ההתמודדות עם החברה הדתית הבורגנית הרווקית בחלקה, הקרובה לסדרה הקולנועית 'סרוגים' , שכבה הנעדרת לחלוטין מספרו של סבתו "תיאום כוונות"  המשך ל"עת הזמיר" של חיים באר מ1988 המתמודד עם חיילי הרבנות הצבאית בתקופת ששת הימים. האם החייל הדתי ההסדרניק נשאר בעצם המשך של סמל הדת המושפל אך המנופח אידיאולוגית בשיגעונות משיחיים כמו בספרו של  חיים באר.[21]   בעת הזמיר שיחזר חיים באר  את עלילות הגבורה במרכאות של יחידת הקברנים של הרבנות הראשית בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים ולאחריה ועורך חשבון עם מרכזניקים טיפוסיים. בסופו של דבר חשבונו של חיים באר נתגלה כמוטעה. סמל דת בימי הרב גורן היה ביטוי להשפלה מראש של החייל הדתי שמסוגלתו נעה כביכול בין מכ"ש[משגיח כשרות]  לסמל דת על אף שכבר אז היו גרעיני נח"ל מוצנח לרוב ביחידות הסדירות והמילואים וגם גרעיני הסדר בשריון. החיילים הקרביים שבאו מגרעיני הנח"ל והתמזגו ביחידות המילואים כמיעוט סבלו  פחות מתסביכים דתיים דווקא בגלל היחידות המעורבות עם חיילים לא דתיים ממגזרים שונים בפרט בשלבי המילואים.  כאשר עמוס עוז רצה לבטא בשנות השמונים מה מפריע לו בציונות הדתית הוא אמר שמשגיחי הכשרות תפסו את הקטר במקום להיות באחד הקרונות האחרונים.  תחושה זו של שמיטת ההגמוניה  היא שהעלתה את כל הזעם הקנאה והתיסכול שקידמו את נושא הגירוש ב2005 . החרדה הזו, חרדת גזלת ההגמוניה ויותר מכך גילוי חוסר התוחלת  המובנית שהייתה טמונה ברבדים  של הציונות החילונית שקרסה בתנועות אנטי בן גוריוניות כמו "מן היסוד" בשנות השישים  היא היא שמניעה בין השאר את הגירוש למינו. האיום בחישוף הכוח המניע האמיתי של התחייה הלאומית, כוחם של חובבי ציון שקדמו ל"מזרחי" שהיה מוכן להסכים עם הטריטוריאליסטים על הצעת אוגנדה והיה עדין מן הביריונים של "בר-גיורא", האנרכיסטים והאבאדייאתים בנוסח השומר שאמנם יצרו את כוח המגן העברי המאורגן. תחושת הקלסה והעלבון, ההתנכרות והלעג צפה בספרו של חיים באר המנסה בכל כוחו לסמן "אף על פי שאני דוס אני כבר משלכם". אני אינו שייך אליהם.  לאחרונה התוודה על כך חיים באר במסגרת ראיונות  אחדים  לרגל צאת  ספרו האחרון והמפוכח "לפני המקום".[22] התסביכים העבדותיים של חיים באר שהסיר את כיפתו לאחר רצח רבין דומים לתסביכי הציוני הדתי הרשמי, הפוליטיקאי  שהלך כמו סומא אחר ההנהגה הרשמית ולא תפס שהאליטות המובילות אותו למחוזות הדמוקרטיים שמחוץ לציונות יובילו אותו בסופו של דבר להתנגשות חמורה. אמנם, החטא הקדמון צף כבר  בייסוד המזרחי שהיה פרי יוזמתו של הרצל  [23] ולא של הרב ריינס. היהודי הובל ל"עבודת הווה" לשם ניצולו כדי להעניק תעודת הכשר לציונות ועל אף כל המוסדות הנבדלים שהקים היהודי הדתי בעניני חינוך והתישבות הוא נשאר לעולם כגורם שגומלים עימו חסד המעז להפר את ה"ברית ההסטורית".  היהודי הדתי הסכים מראש להסתפק במשרד הדואר. לזכות בעצם השמנה או הרזה של הכרת הערך על ידי הבעלים כביכול החילוני.   ענין הצבא היה גם ביטוי לשחרור מן הגלותיות שבה יכול להחזיק בסופו של דבר הגוי של שבת שלקח אחריות מובילה ומעשית על הגשמת הציונות לגבי העם כולו ומבלעדיו אין ליהודי וגם לציוני הדתי לגיטימיות אוטונומית מכוח עצמו אמונתו ודתו. המשבר נבעה  ומצב אי האימון  נתגלע ככל שחלקים בציונות הדתית הפכו  ליישיות אוטונומית בגלל תנועת ההתנחלויות שביצרה את ההגדרה העצמית התורנית הלאומית בנוסח 'דגל ירושלים' של הראי"ה [24] בין באופן מודע או בלתי מודע ולכן התעורר דחף חזק מתוך  המאבק על ההגמוניה להחזיר את היהודי הדתי המתמרד לתלם הברית ההסטורית. כיום לא נראה שהחייל הדתי הנורמטיבי יוכל לחזור לתלם כל עוד השלטון לא יפנים את המטרות הלאומיות היהודיות ויחדל מן הדחף להפוך את המדינה למכשיר עיקרי לקידום מדינת כל אזרחיה.    כיצד חזרה נשמתי  לנצרים  ולצור מחצבתה מתוך מלחמה עזה   לאחר שכתבתי את המאמר לא שלוותי ולא שקטתי ולא שמחתי בו הרגשתי כפתלוג המנתח סיפור לאחר המוות.  לא ראיתי החיבור בין החייל הדתי החדש לעולם יהודי  אומנותי שלם וגם לא אמונתי תמים. ראיתי חיילים דתיים החיים בצילה של מדינת ישראל שמעלה בשליחותה, בלשונה, שפתה ומחלותיה הרוחניות. בשבת פרשת ויחי ביקרנו בחברון אצל  בתי תהלה חתני משה ושבעת תינוקותיהם כ"י תושבי תל-רומיידה שמאז ימי נצרים גורשו שלוש פעמים. אז  במהלכי הגירוש היו להם רק חמישה ושישה ילדים. גורשו פעמיים מהשוק בחברון ופעם מנצרים שגרו בה כשלושה חודשים לפני הגירוש, וקנו בה אשקובית בכסף מלא כדי לבטא  אמונה ובטחון. ביקרנו אותה בנצרים עד סמוך לגירוש פעמים אחדות. נטענו שם עצי פרי  וכו' אבל העולם של נצרים היה קשה לי מאוד באידיאולוגיה שלו. במוצאי שבת האחרון לפני הגירוש אמר הרב טוויל יצ"ו:  מי שלא עולה עכשו לאוטובוס למבצע פנים אל פנים מועל בשליחותו. ועכשו שאלה אותי בתי האם קראת את הסיפור על מלחמת לבנון שכתב אייל ורד.אמרתי לה. לא קראתי כי לא שמעתי. היא נתנה לי ספר של אייל ורד שיצא לאור בספרית נצרים שנתנה לה הרבנית, השכנה ציפי שליסל, שנתנה לה אימה הרבנית רענן אשת הרב שלמה רענן הי"ד שנרצח שם בקארוון שלו בתל רומיידה ושם הספר "בדרך סיפרתי מעשה", ללא שנת הדפסה ובו סיפור על מלחמת לבנון השניה וכותרתו  'ולכבוד שבת קודש' שמחברו הוא החייל, איש המילואים אייל ורד שגוייס למלחמה בחטף במוצאי שבת כמו שמספר מיכאל שינפלד. נושא השבת הוא נושא - העל המרחף על פני המלחמה כתיקון גדול. תיקון הבית וכליו ותיקון השבת. מיד תבינו מעט יותר. הסיפור הזה סגר בעבורי את התשבץ ואישר את מה שכמהה לו הנשמה. נשמת השבת של הרב שלמה רענן הרקומה בדברי הרב הצדיק ירחמיאל וייס ראש ישיבת מרכז לצעירים. ראש הישיבה שנתפרסם בעולם לאחר הטובח במרכז המספיד עתה  את סרן יהונתן נתנאל ואת רס"ן דגן ורטמן, ראש הישיבה מספר על שני תלמידים מדהימים, שבעיניו "הם כמו החיילים של המשיח -  שילבו פתיחות ערכית רוחנית  לצד תורנית, אנשים נפלאים שגלמו מעין שלימות אידיאלית. על אף הבלבול והחולשה על אף הבלבול והחולשה ששוררים היום בקרב ההנהגה, והם עשו את זה מתוך ענווה אמיתית.[...] דווקא על רקע המציאות הקשה הזאת אנחנו רואים פה לוחמים שהתעלו מעל הכל ולמרות שיש כאלה שמרגישים שהם לא מסוגלים להצטרף כיום למערכת, הם הרגישו שהמדינה היא לא של הפוליטיקאים אלא של עם ישראל, ומה שקורה פה הוא משהו הרבה יותר עמוק ורציני".   מצאתי בסיפור הזה כל מה שחיפשתי. מצאתי ספרות עומק, היונקת מעולם הקדושה והיא צנועה ומקרינה פשטות ואמת מאין כמוה. המספר המחבר היה טנקיסט במלחמת לבנון השניה   הסופר  ומשפחתו מגורשים מנצרים חוויה הנוכחת חזק בתוך הסיפור עצמו אף בסיפורים אחרים. חייהם קרועים בין הישוב יבול לישיבה באריאל. המחבר נקרא במוצאי שבת להתייצב בצו שמונה בקיבוץ יפתח שבצפון על גבול הלבנון. בדרך הנהג שלוקח אותו טרמפ שואל אותו כל השאלות החזקות על הגירוש וכיצד נותנים אימון בצבא שכזה ומתגייסים. תשובתו של המגויס. "אין עברה מכבה מצוה”. אין המחבר מקל בזוועת הגירוש שהוא חווה אותה יום יום מבשרו ואינו מחפה על הצבא ומתאר בתחילה כמה היה קשה לו ללבוש מדים שחוללו. לסיפור ישנה מעטפת הקשורה לשלמות הבית הפרטי. המחבר ואשתו צוברים חפצים כמו כל זוג צעיר אבל חסר להם מגש לחלות לשבת שיש בו מקום לסכין. עד שהזוג מתלבט ברכישה פורצת המלחמה. מכל תיאורי המלחמה והתנהגות הצוות המעורב בדתיים ובשאינם דתיים סיפורו של אייל ורד ראוי להסבר ולפירוש נפרד הן בענין אהבת חברים ואחוות לוחמים בצבא והן בהרצאת העלילה ומעשה המלחמה והעמידה בקרב בדומה לסיפורו של עשהאל לובצקי, אבל כאן האקטיביזם של השריון ועדינות הנשמה משנה את קצב הסיפור. הן בפיתוח היסוד הנארטולוגי מתוך חומרי הגלם והן בשימוש בסמננים הספרותיים המאורגנים כמו הפסוקים לרבות המנוקדים אך פעם  אחת. כאשר המספר מגלה את עצמו לעצמו ביום הולדתו בשבת בעיצומה של המלחמה במזמור  התהלים ל"ה, מזמור שנתו החדשה ואת חידת הסיפור בהפטרה שהוא קורא בעקב. כי "מצור חוצבתם". צור הוא הקצין הנופל בקרב שלשו קולן הולך מסוף העולם ועד סופו: קריאתו זעקתו בהרף מותו: " קוקד כאן שלוש". בשיבתו הביתה מן האודיסיאה שלו הוא מוצא בדרך בחנות  לא צפויה מתנה טובה אחת ושבת שמה:  מגש לחלות השבת עם מקום לסכין ומביא המתנה לאשתו זו ביתו. פשוט ונפלא.   הנה בקרוב כבר לא נזדקק לספרות הישראלית שהביאה עלינו את עיקר החורבן וסלף התודעה. הספרות הישראלית החילוניח מאז ס' יזהר ועד הנה. רצתה רחמים והביאה דמים. עתה רוח חדשה ישנה בעולם. לא צריך להחרים את הישן אבל יש להציב  אותו בפרופרציה.  אולי כואריאציה על דברי חותנו של הרב שלמה רענן, הראי"ה זצ"ל, הישן אולי לא יתקדש לעולם, אבל  החדש מעיקרו קדוש. יש  כבר אוסף מרשים למדי לתוכנית הלימודים מחיים סבתו ועד הנה. גם מפלס המינון העגנוני יורד לעיתים בסיפוריו של אייל ורד המוסריים מאוד ולפעמים מוסרניים. לאיש הזה מותר קצת יותר הוא כותב סיפורי חסידים עכשויים מבשרו המבשר.            [1] זו גירסה של המאמר שהתפרסם ללא הערות שוליים ובקיצורים ב"נקודה" פברואר 2009 בכותרת "מלבנון ועד עזה" ובאתר גלובל ריפורט אצל אביתר בן צדף. הנוסח שכאן אינו ערוך. [2]  הסופרים שמעון אדף, ניר ברעם ודודי בוסי יזמו את "עצומת הסופרים הצעירים להפסקת מלחמת לבנון", 2006 כנגד סופרים שתמכו במלחמה. על מלחמות לבנון נתפרסמו יצירות ספרות אחדות. נזכיר את רון לשם "אם יש גן עדן" 2005  ורומן טריוויאל של רם אורן "רמטכ"ל" שנסב  על מחמת לבנון השניה, קשת 2007 . האחרונה והמפורסמת שבהן דוד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה" 2008 שנוצרה זיקה בינה ובין מלחמת לבנון השניה בשל נפילת בנו הי"ד. אך היצירה עצמה כנראה מתרחשת במלחמה הקודמת.   היצירות אינן מכירות בלגיטימיות של המלחמה הזאת וגם לא של קודמותיה. לא כך ברובד המחבר, או המספר המובלע בספרו של גרוסמן, המעדיף את עמדת הגברים הלוחמים על פני עמדת האישה המופרעת והנואפת. [3]  כינוי לדור הסופרים והמשוררים בשנים 1948-1958 [ראה האנתולוגיה "דור בארץ" בעריכת שלמה טנאי ומשה שמיר, ספרית פועלים 1958 ]. הפך לכינוי לכל דור הצברים. כך מסתה בשם הנ"ל של אניטה שפירא בספרה "יהודים חדשים יהודים ישנים 1997 עמ' 122-154; על הסתאבות הצבא ותיוגו כצבא כיבוש בעיני דור הצברים ראה בין השאר יוסף אורן, "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה"  2005 .   [4]   מישקה בן דוד, מפלשת עד ציקלג,  עיונים ברומן מלחמת העצמאות,תרמיל 1990; ראובן קריץ, מלחמת דור העצמאות 1978 [5]   דן מירון, עם האח השותק- עיונים בשירת בשירת מלחמת העצמאות, כתר האניברסיטה הפתוחה  1992 [6]  י"ח ברנר, "הוא אמר לה"  תרס"ה,  לונדון [7]  אניטה שפירא , חרב היונה –הציונות והכוח [1881- ,1948] הדפסה ראשונה 1992 [8] חרב היונה הוא צירוף מתוך פסוק בירמיהו נ, טז. אניטה שפירא מעניקה את הקרדיט לשם הספר לעמוס עוז. לא ברור עם הצירוף 'יונים –נצים' רק הוא שעמד מאחורי השם  או שהמציע אכן ידע כי המשמעות היא חרב האויב, היוון או המוות ולא יונה תמה וצחורה. באופן אירוני בתהליך השלום המנווט על ידי "יונה ונער"כשם ספרו של מאיר שלו הוא לגבי רבים  אחרים בגדר "כרתנו ברית את מוות". [9]  שולמית לסקוב, טרומפלדור-סיפור חייו 1995 [10] הרבסט עצמו, יהודי גרמני מתבולל, היסטוריון וגיבור הרומן, לחם כחייל קרבי בחזיתות מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ  ב1925  עם יסוד האניברסיטה העברית עם אשתו הנריאטה,   כמו בתו תמרה ואהובה ההסטוריון טגליכט עוברים אידיאולוגית מ"ברית שלום:, ארגון אידיאולוגי שמאלי –ציוני משנות העשרים  ל'הגנה' ומה'הגנה' למחתרות הימין, כדוגמת הבת הצעירה תמרה. [11] ננסי עזר,ספרות ואידיאולוגיה,פפירוס 1990, עמ' 3:  מבוסס על מחקריו של פרדריק ג'ימסון על "הלא מודע הפוליטי". [12] מיכאל שיינפלד, בא מלבנון 2007  עמ 24 [13] במיוחד נתפרסם לאחר המלחמה תת אלוף שמעון נווה שפרש בזעם: ראה, יותם פלדמן, "ראש הנפץ" הארץ 27.5.2008 [14] ראה בספריו של הרב שלמה גורן, משיב מלחמה ובפרט בחלק א', הדן בנושא מהבטים רבים, מעמיקים ובלתי צפויים. מאז התפתחה ספרות הלכתית צבאית ענפה. [15] גדיאשל, ניתוק רגשי, נקודה 315 נובמבר 2008  עמ' 20-14 ראה גם באתרים שונים על המונח פצל"ם [םעילות צבאית לא מלחמתית] כיצד הסב עצמו צה"ל בעקבות הכנת משימת הגירוש באופן מודע מצבא לוחם באויב לצבא העוסק בהכנה מנטלית למשימת הפינוי-הגירוש. העדות בספרו של שיינפלד מעמיקה  הכרת המשבר. ניכר כי בתוך תורת הלחימה של צה"ל השתילו גורמים מסוימים את גורמי הכניעה מראש ויזמו את שבירת הצבא כצבא לוחם. העדויות מתוך ארגוני שמאל קיצוני המוזמנים להדריך חיילים באופן רשמי כמו נשים בשחור, וואטש, בצל"ם חוזרות נקראות ונשמעות מדי יום. ]ראה,גוגל:מילות חיפוש: צה"ל ונשות וואטש [16] ערב ביום כיפור תשס"ט התפרסמה בעיתון בשבע גל' 313 עמ' 14-15 כתבה של חגית רוטנברג על גיבורי "תיאום כוונות" בשם "בכוונה תחילה" המהווה עדות חשובה ביותר לייחודה של המלחמה ההיא ותגובת החייל הדתי, בן הישיבה ובן התורה המאורגן ביחידות שריון. רמת התגובות של הנבחרים הללו גבוהה  מזו של החיילים הדתיים התורניים המתוארים בספר "בא מלבנון" למעט דמות משנית, המפקד איתמר. [17] ראה הלל מיטלפונקט: המחזה על מלחמת יום הכיפורים. אהובה פלדמן, כיפור, נתיב לדוגמה ספרו של ס' יזהר גילוי אליהו וסרטו של גיתאי. במאמרה "פניה של ה"ישראליות" בזיקה למלחמת יום הכיפורים כונס לספרה "שנאה בלתי כבושה" 2006 עמ' 220-209 [18] נושא האינטרטקסטואלית נדון בספרי תיאוריה רבים כמו של דניאל  בויארין, ראה עבודת הדיסרטציה של מרים ויטמן על האינטרטקסטואליות ביצירתה של חווה פנחס כהן. בפרט המבוא התיאורטי. [2004] [19] ראה על סגולת ההלכות הללו בכתבתה הנזכרת של חגית רוטנברג. [20] הלל ויס, " יומו האחרון של דני", דיוקן הלוחם 1975 עמ' 221-210 [21] כותרת הביקורת  " בעקבי עת הזמיר" לוקטה לספרי עלילה- סיפורת הכליון הישראלית 1992 [  142-152 ] נקראה בפרסומה הראשון  בכתב העת נקודה "עבד חנף לאדון בלתי נראה" 13.8.88 ,   [22] חיים באר, לפני המקום 2007 [23]   הרצל  הוא שיזם את הקמת ה"מזרחי", הארגון המדיני הדתי בתוך התנועה הציונית, עובדה זו גילה הרב יהודה לייב מימון במסיבה שנערכה לכבודו בהגיעו לגבורות, בדבר תשובתו למברכיו סיפר הרב מימון כי הוא שמר את הדבר בסוד כפי שגזר עליו הרב ריינס , אולם אחר שעבר מאז זמן רב התיר לעצמו לגלות את הסוד ברבים. ומעשה שהיה כך היה: הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף "מדיני דתי" בתנועה הציונית כמשקל נגדי לחובבי ציון הרוסיים שגילו התנגדות לעמדת הציונות המדינית של הרצל, הוא חשב כי בקרב היהדות הדתית ימצא תמיכה לעמדתו, ולכן פנה אל הרב מימון שיטפל בהקמת ארגון ציוני בין היהדות הדתית, הרב מימון מסר את הטיפול להרב ריינס וכעבור חצי שנה נקרא כינוס היסוד של המזרחי. אולם כדי לקיים את הכינוס זקוק היה הרב ריינס לתקציב של שמונה מאות מארק, הרצל נתן לו את הסכום מכיסו". (הובא במקבילים נפגשים, אהוד לוז, עמ' 304 על פי כתבה ממהארץ מיום י"ג כסלו תשט"ז ). [24]  הרב אברהם וסרמן,הבית היהודי של הרב קוק. "הצופה  א' בכסלו, תשס"ט "28.11.06