צור קשר  |  כניסה למשתמש רשום  |  ארועים  |  הודעות אירגונים  
לשים קץ לאגדת "הכיבוש" הישראלי של אדמות השייכות בדין לעם היהודי
19:34 (06/12/08) עורך ראשי

הכיבוש: הרצאה משפטית נכחתי בכנס הבינלאומי של משפטנים דגולים שנערך בין ה5- ל7- ביוני 2007 בירושלים ובתל-אביב. נושא הכנס היה: "ארבעים שנה אחרי 1967: הערכה מחודשת של תפקידו ומגבלותיו של הדיון המשפטי על הכיבוש בהקשר הישראלי-פלשתיני", ומאחוריו עמדו שלושה ארגונים הפועלים לקדם משפט הומניטארי בינלאומי, זכויות אדם ודו-קיום ישראלי-ערבי: מרכז מינרווה לזכויות אדם, שבסיסו באוניברסיטה העברית בירושלים; הוועדה הבינלאומי של הצלב האדום; וקרן קונרד אדנוואר. החוויה שחוויתי שם הייתה קשה מאוד: כל חברי הפנלים ושאר הדוברים התייחסו שוב ושוב ל"כיבוש" הישראלי של "שטחים פלשתיניים", וטענו ש"הגדה המערבית" ועזה הנם "שטחים כבושים" עפ"י המשפט הבינלאומי, ושמעמדה של מדינת ישראל ובאולם שטחים הוא של "מעצמה כובשת". לא נשמעו קולות חריגים כלשהם, למרות שמשפטנית אחת, פרופסור יפה זילברשץ מאוניברסיטת בר-אילן קבעה ש"הכיבוש" נעשה בצורה חוקית במסגרת המשפט הבינלאומי. לכנס הגעתי אני כמשקיף כדי לראות אישית את השטות ואת ההאשמה העצמית של בני האליטה המשפטית הישראלית שהשמיעו בדרך מלומדת את הטענות האנטי-ציוניות ביותר והביעו בצורה זו את תמיכתם באויב הערבי. מביך ומביש היה לשמוע נואם אחר נואם מניח אותה הנחה שדבר לא יכול היה לערער אותה, שישראל מפרה בצורה חמורה את דיני התפיסה הלוחמתית, כפי שנקבעו בתקנות האג משנת 1907 ובאמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949, במיוחד בכל הנוגע להקמתם של יישובים "בלתי-חוקיים" ו"שטחים הכבושים" ולמחויבותה של ישראל כ"מעצמה כובשת" כלפי הערבים, מחויבות שאין ישראל עומדת בה. המסקנה היחידה שאפשר להסיק מן הכנס הזה היא שהפקולטות למשפטים באוניברסיטאות של מדינת ישראל מלאות בפרופסורים ומלומדים משפטיים המצדדים בטיעון הערבי בנוגע ל"כיבוש", והשוטפים את מוחם של תלמידיהם התמימים באותן דעות מזיקות. בכך שהם קובלים נגד ה"כיבוש", מוציאים המלומדים המשפטיים הללו את דיבתה הרעה של מדינת ישראל ונוזפים בה, ומעודדים מלומדים זרים להצטרף למשמיצי ישראל על שהיא מנציחה את ה"כיבוש". אחרון אחרון חביב, הם מסייעים לאויביה של ישראל ומעודדים אותם. עם עבור הזמן נעשה קשה יותר ויותר להפריך את שקרי ה"כיבוש", שהרי למשמיעי האשמה חסרת-יסוד זו מצטרף גוף נכבד ביותר, בית המשפט העליון של מדינת ישראל. החל בתיק אלון-מורה משנת 1979 וכלה בתיקים חדשים הקשורים בהקמת גדר הביטחון וחוק יישום ההתנתקות, חוזר בית המשפט ומאשר שישראל היא באמת מעצמה כובשת ביהודה, שומרון ועזה ושולטת בשטחים אלה בכפוף לדיני התפיסה הלוחמתית, בדיוק כפי שטוענים מנהיגי ארצות ערב. לשים קץ לשקר המתועב הזה צריך חוק מיוחד שיתקבל על-ידי הכנסת, חוק שישוב ויאשר את הזכויות של העם היהודי לכל חלקי ארץ-ישראל, בייחוד אותם שטחים הנתונים כביכול ל"כיבוש". על חוק כזה לקבוע מפורשות שמבחינה משפטית, אין ישראל כובשת שום שטח שהוא חלק מארץ-ישראל. הרעיון שיהודה, שומרון ועזה נתונות ל"כיבוש" ישראלי בא לעולם ב7-6- ליוני 1967, כאשר שעטו כוחות צה"ל קדימה והשיבו לעם היהודי את השטחים הללו במלחמת ששת הימים, ואילו ממשלת הליכוד הלאומי אשר בראשה עמד לוי אשכול החילה מיד את סעיף 43 לתקנות האג כדי לשמור על תוקפם של החוקים הקיימים. הסתמכות הממשלה של סעיף זה בחוק הבינלאומי התבססה על עצתו המשפטית של מי שהיה באותם הימים הפרקליט הצבאי הראשי ובעתיד יתמנה לנשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר וכל על דעתם של מספר משפטנים נוספים שסמכו את ידיהם על ההחלטה הנ"ל. אולם, צעד זה סתר את המשפט החוקתי הישראלי הקיים המגולם בחוק שנודע בשם פקודת שטח השיפוט והסמכויות שנתקבל על-ידי מועצת המדינה הזמנית עוד ב16- לספטמבר 1948, ובשני מנשרים שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן-גוריון מעט לפני קבלת החוק. שני מנשרים אלה – מנשר ירושלים מה2- לאוגוסט 1948 ומנשר ארץ ישראל מה2- לספטמבר 1948 – דרשו להחיל את משפט המדינה על שטחי ארץ-ישראל שישוחררו על-ידי צה"ל מחוץ לגבולות תכנית החלוקה של האו"ם שנתקבלה ב29- לנובמבר 1947. הן החוק והן שני המנשרים הוחלו רטרואקטיבית ל15- למאי 1948, ובכך נוצר גוש משפטי אשר עליו ניתן יהיה לבסס סיפוחים עתידיים של נתחי שטח משוחרר שהוא חלק מארץ-ישראל. בהשוואה למה שנעשה על-ידי ממשלת בן-גוריון בשנת 1948, ממשלת אשכול ב1967- החיל לא רק את תקנות האג בנוגע ל"שטחים כבושים", אלא גם הוראות אמנת ג'נבה הרביעית בנוגע להגנה על אזרחים בעת מלחמה. צעד זה הוליד את ההנחה בעיני העולם ואף בישראל עצמה, שהשטחים המשוחררים של ארץ-ישראל והבית הלאומי היהודי היו באמת "שטחים כבושים". ישראל בחרה מרצונה החופשי להחיל את אמנת ג'נבה הרביעית ושלא לספח את השטחים ששוחררו (פרט למזרח ירושלים ורמת הגולן), וזאת מחשש להתפתחויות דמוגרפיות וכן כדי להחיות את התקווה שייחתמו חוזי שלום עם מדינות ערב השכנות. אולם, סיבות אלה לא סיפקו הצדקה כלשהי להפרת המשפט החוקתי הקיים או להימנע מהחלת חוקי המדינה על השטחים המשוחררים, שפי שנהג בן-גוריון בשנת 1948. המונח "כיבוש" מוגדר בסעיף 42 לתקנות האג, שם נאמר כי "שטח נחשב כבוש כאשר הוא נתון בפועל לסמכותו של הצבא העוין, והכיבוש נמשך אך ורק לשטח שבו נקבעה סמכות כזאת וניתן להפעיל אותה". הנחת סעיף 42 היא שהשטח המדובר שייך למדינה העוינת שנכבשה, ושהיא הפסידה שטח זה במלחמה עם המדינה הכובשת. כיון שמעולם לא היתה ירדן הריבון הלגיטימי ביהודה ושומרון – הכיבוש הירדני של אזור זה במהלך מלחמת השחרור (1949-1948) לא נתקבל מעולם במסגרת המשפט הבינלאומי – לא היה מעולם "כיבוש" של שטח ירדני. מאותה סיבה, הן במסגרת תקנות האג והן לפי אמנת ג'נבה הרביעית לא היה מעולם "כיבוש" ישראלי של רצועת עזה, כיון שמצרים לא היתה מעולם הריבון בשטח זה ומעולם לא טענה אחרת. יתרה מזו, המונח "שטח פלשתיני כבוש" חסר מובן לחלוטין, שהרי מאז סיום המנדט על ארץ-ישראל לא היתה כל מדינה בשם "פלשתין" אשר ממנה נקרע שטח כלשהו במלחמה, ודיני התפיסה הלוחמתית חלים אך ורק על מדינות עצמאיות ועל לישויות שאינן מדינות כגוון "הרשות הפלשתינית" ו"העם הפלשתיני" המדומה. האמת היא, ששטחי פלשתינה המנדטורית שנטען כי הם נתונים לכיבוש ישראלי מהווים למעשה חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי והם שייכים לעם היהודי, גם בכפוף למשפט החוקתי הישראלי וגם למשפט הבינלאומי כפי שנקבע בהסדר הגלובלי של תקופת תום מלחמת העולם הראשונה וביתור הקיסרות העותומנית הטורקית. הבית הלאומי היהודי איננו סתם צירוף מלים חסר משמעות או סיסמה. הוא היה ועודנו מושג במשפט הבינלאומי שנתקבל על-ידי חמישים ושתים המדינות החברות בחבר הלאומים שאשררו את המנדט על ארץ-ישראל ב24- ליולי, 1922. נוסף על כך, ארצות-הברית אישרה את גבולות הבית הלאומי היהודי, ובכללם יהודה, שומרון ועזה, כאשר חתמה ב3- לדצמבר 1924 על אמנה עם בריטניה הגדולה ביחס למנדט; אמנה זו הוכרזה על-ידי הנשיא קלווין קולידג' ב5- לדצמבר 1925 כחלק מן המשפט של ארצות-הברית. גבולותיה של פלשתינה המנדטורית היו הגבולות שנקבעו קודם לכן באמנת הגבולות הצרפתית-בריטית מיום ה23- לדצמבר 1920 וכללו את כל "השטחים הכבושים" כביכול של היום. המרצה הראשון והחשוב ביותר בכנס היה פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל-אביב. לדעתו, כפי שנאמר אישית לכותב שורות אלה, ירשו ערביי פלשתין את הזכויות של הריבון שגורש, ירדן, אשר העבירה זכויות אלה ל"פלשתינים" כתוצאה מהכרזת המלך חוסיין ב31- ליולי 1988, הכרזה אשר התירה את הקשרים המשפטיים והמנהליים של ירדן עם הגדה המערבית. דעתו של דינשטיין איננה מחזיקה מים, שהרי – כפי שצוין לעיל – ירדן מעולם לא היתה הריבון הלגיטימי או המוכר בשטח שהיא כינתה "הגדה המערבית" שלה. היא השתלטה על שטח זה במאי 1940 באמצעות מעשה תוקפנות ללא כל פרובוקציה נגד המדינה היהודית החדשה; לא היתה לה כל זכות על השטח; וכעבור שנתיים היא סיפחה אותו באופן בלתי-חוקי. רק שתי מדינות בעולם הכירו בסיפוח הבלתי-חוקי הזה, פקיסטן ובריטניה הגדולה, אעפ"י שבריטניה לא הכירה בסיפוח הירדני של מזרח ירושלים. אפילו מדינות הליגה הערבית לא הכירו בסיפוח הירדני של השטחים הכבושים של פלשתינה המנדטורית. נותרת רק דרך אחת לשים קץ לאגדת "הכיבוש" הישראלי של אדמות השייכות בדין לעם היהודי. ממשלה עתידית של מדינת ישראל חייבת לבטל את המשטר הצבאי שהוקם ביוני 1967 בשטחי יהודה, שומרון ועזה, ולהמיר את הדינים והתקנות הצבאיים הקיימים במשפטה של מדינת ישראל. עו"ד הווארד גריף ירושלים, 10 ליוני 2007

 
 






יצירת קשר | אודותינו


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS